<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ס"ת</h1>
<h2>דף מח.</h2>
ותשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין [מגילה כ"ו ע"ב], אלו הן תשמישי מצוה סוכה ולולב שופר וציצית, ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפלין ורצועותיהן, ותשמיש דתשמיש לאו כתשמיש דמי. אמר רבא מריש הוה אמינא האי כורסיא תשמיש דתשמיש הוא ושרי, כיון דחזינא דזמנין דמנחי ספר תורה עלויה, אמינא תשמיש קדושה הוא ונגנז, וכן פריסא. והאי תיובתא רבה דאירפט ניעבדיה תיובתא זוטא שרי, כורסיא אסיר. כורסיא נמי נעבדיה כורסא זוטא שרי, דרגא לכורסיא אסיר. והאי פריסא רבא דבלא מעבדא זוטא אי נמי כסואתא לספרי שרי, לחומשין אסיר, והני זבולי דחומשי וקומטרי דספרי תשמיש קדושה נינהו ונגנזין. ותשמיש קדושה דאזמנינהו ולא כרך בהו, אי נמי כרך בהו ולא אזמנינהו שרי לאשתמושי בהו, כדאמרי' לענין תפלין [סנהדרין מ"ח ע"א] צר ביה ולא אזמניה, [אזמניה] ולא צר ביה שרי למיצר ביה פשוטי, צר ביה ואזמניה אסיר. מטפחות ספרים שבלו עושה אותן תכריכין למת מצוה, וזהו גניזתן. ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד(י) חכ(מי)ם, ואפילו שונה הלכות, ובכלי חרש שנאמר ונתת[ם] בכלי חרש וגו'. יריעה שבלתה [סופרים פ"ב ה"ז] לא יטול שתים ויחזור שתיים, אלא נוטל שלש וחוזר שלש, ומה שהוא מחזיר במדת הכתב הראשון. וספר תורה שנקרע טולה עליו מטלניות מבחוץ. תפלין שבלו וספר תורה שבלה [שבת ע"ט ע"ב] אין עושין (ממנה) [מהן] מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
<h2>דף מח:</h2>
ת"ר [ב"ב י"ג ע"ב] מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן, וחכמים אומרים כל אחד ואחד בפני עצמו, אמר ר' מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקין כאחד והכשרנו[ם]. ובין חומש לחומש של תורה ארבעה שטין, וכן בין נביא לנביא [ובנביא של שנים עשר שלשה שטין] ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך. פרשו הגאונים ז"ל אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו, וארכו ו' טפחים ועביו ב' טפחים והקפו ששה. ושאלו את ר' שעור ספר תורה בכמה, אמר להן בגויל ו' טפחים, לפי שהוא עבה ויצא הקפו מחמת עביו ו' טפחים כשעור ארכו, בקלף איני יודע, לפי שהיו הקלפים רכים ועבים. ואמר הגאון הקיפו של ספר תורה כארכו אי אתה מוצא לא בקלף ולא בורק אלא בגוילין. ונהגו חכמים הראשונים לעשות ארכו ו' טפחים כארך הלוחות, שכך יהיה נאה ומשובח, שכך שנינו [שבת קל"ג ע"ב] זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות נאות, בסוכה נאה, בציצית נאה, וכותב ספר תורה לשמה בלבלר נאה, בקולמוס נאה, בדיו נאה, בגוילין נאין, וכורכו בשיראין נאין. ולכך נהגו לעשות ספר תורה ארכו ו' טפחים והקפו ו' טפחים בגוילין. ובגוילין נמי פעמים הוה ופעמים אינו הוה, שבגוילין נמי אי אתה מוצא אלא בעבים ושמנים. ודפין שלו כשעור שאמרו חכמים [מנחות ל' ע"א], וכל הנהו שעורי וכתב בריא. וכיצד הקפו כארכו, מביא ספר תורה וכורכו כרך אחד, וכורך חוט על כרך העליון ומודד אם הוה כארכו שהוא ו' טפחים הרי הקפו כארכו. ולא לכל אדם מתרמי ליה הקפו כארכו, שהרי רב הונא לא אתרמי ליה אלא אחד משבעים. ואמר מר רב שרירא האי בקלף איני יודע טעה בה אדם גדול וחשב כי קלף הוא ורק, ולא הוא אלא ורק בלשון חכמים חיפה, דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, והיינו ורק, דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ איקרי קלף. ולא חזי לנא מעולם ספר תורה דקלף ולא מצוה מן המובחר למעבדיה. ודורק שהיא חיפה הכשירו מר רב (אשי) [משה], ולא הודו [לו] חכמי דור(נ)ו כמו מר רב יוסף גאון בן מר רב רבי ולא חכמי ישיבת(ינ)ו כמו מר רב נחשון ואף אשר אחריהם. ספר תורה לא יעשה חציו גויל וחציו קלף, אלא יעשה חציו גויל וחציו צבאים אע"פ שאינו מן המובחר. ובירושלמי [מגילה פ"א ה"ט] צריך שיהא כותב על הגויל במקום שער, ועל הקלף במקום נחשתו, ואם שנה פסול. ולא יהא כותב חציו על העור וחציו על הקלף, אבל כותב הוא חציו על עור חיה טהורה, וחציו על עור בהמה טהורה. ואע"פ שאמרנו בקלף איני יודע, דמשמע שכותבין ספר תורה על הקלף, אין מתירין לכתחלה, בא וראה שאפילו רהטא דגמרא לא אמרו קלף אלא גויל כדגרסי' [גיטין נ"ד ע"ב] ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתי לשמו, (אלא) [אלמ'] מצוה מן המובחר בגוילין.
וכתב הנגיד מצוה מן המובחר לעבדו לשמה על ידי ישראל, ואם לאו ילך אצל גוי ויאמר עורות לספר תורה אני צריך, וכשמעבדן הגוי לשם ספר תורה וסייע ישראל מעט, כי האי גונא הוי עבוד לשמה, או ילך אצל גוי ויקח עורות ארוכים שאין בהם נקב ויתן סימנין בעורות דלא ליחלפי, מידי דהוה אאומן ישראל ואית ליה אגירי גוים, והאי נמי כיון דשקיל אגירא אגרא שפיר דמי. ורשב"ג בעי עבוד לשמה [סנהדרין מ"ח ע"ב], ופסק מר רב כהן צדק דהלכתא כרשב"ג מההוא דאתא לקמיה דר' אבהו [גיטין נ"ד ע"ב]. וגם מר רב האי אמר אע"ג דפליגי ת"ק ורשב"ג ומוקים אביי נפשיה כחדא ורבא כחדא, הא אשכחן התם [שם], ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילים שלו לא עבדת' לשמן, א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, אתה נאמן להפסיד ספר תורה. והכל מודים דעבוד לשמה מצוה מן המובחר אע"ג דאית ביה פלוגתא, וכלהו רבנן לא עבדי תפלין אלא מקלף מעובד לשמו. וספר תורה יש שמקילין בה, ולעולם עבוד לשמה עדיף. ומר רב משה היה מכשיר ורק והיה מכשיר אינו מעובד לשמה, ולא היו מודים לו בני דורו, ו[ב]מקום הדחק כדאי מר רב משה לסמוך עליו, עת לעשות לה' הפרו תורתך. ואם יש יכולת להחזיר את יריעות ורק לידי מתוח ולהעביר עליהן סיד לשמן הרי יצאתם ידי עבוד לשמן, ואם אין יכולת לעשות כן כתבו בו, ואע"פ שאין מעובד לשמה, וקראו בו בצבור.
וכיון דקיימ' לן דעבוד לשמן בעינן, כל שכן כתיבה לשמה, הלכך ספר תורה שכתבו גוי יגנז, נמצא ביד גוי אמרי לה יגנז, ואמרי לה קורין בו, ולקולא עבדינן וכלשנא בתרא [ו]קורין בו. ואין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות מן הגוים יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם, הא בכדי דמיהן לוקחין. ואין חולקין כתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין, אבל בשתי כריכות חולקין אם שניהם רוצין, אחד רוצה ואחד אינו רוצה אית דינא דגוד או אגוד. ובירושלמי ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין לא יחלוקו, אמר ר' אושעיא כגון תלים ודברי הימים, אבל תלים ותלים חולקין. כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה לאמצעיתו.
